עוד מעגל מסתיים,החיטה נקצרה,הפירות נאספים והחום גובר.הזמן מביא איתו תחושה של האטה,של סיום ודוקא אני מלאת מרץ,ללמד,לטפל,פרץ של עשיה זורם מתוכי ואיך קורה שדוקא בחום אני מלאת מרץ?
בכן, אני חובבת מסעות מושבעת. אמנם אין לי צורך ממשי לנסוע להימלאיה (שם כבר הייתי), למנזר בהרים או לנפאל – המסע פנימה, אל עצמי, מאפשר לגוף שלי לספק לי ריגושים של מסע.
יש שם דרמה ויש סיפור, יש כאב ויש ריפוי. אני מוצאת שם הכל. אז לשם מה לנסוע, לטרוח על סידורים, להוציא כסף, למצוא פתרונות לילדים, לדאוג לאלפי פרטים עד שאגיע למנוחה ולנחלה – כשאני יכולה להגיע אל השקט בתוך רגע? אני פשוט עוצמת עיניים, נכנסת לשקט ואז, תחזיקו חזק, הנה זה בא…
נכנסתי פנימה עם השאלה: למה אני עייפה? למה אין לי אנרגיה של פעולה?
הגוף הוביל אותי אל הצ’אקרה הראשונה. היה לי ברור תוך כדי נשימה, שזהו האזור המדויק שדרך דיאלוג איתו אוכל לקבל תשובה. המתנתי בשקט עד שזה הגיע. בראייה הפנימית ראיתי מערה חשוכה. אש קטנה דולקת בפתח המערה. בחוץ אפל וחשוך.
אזרתי אומץ ונכנסתי פנימה. התחלחלתי למראה: אושויץ. אנשים שוכבים על דרגשים, מושיטים יד לעזרה. הרגשתי כאב גדול. תחושת חידלון. מוות.
שטפתי את המראות באנרגיה מרפאה. דמיינתי אור גדול שוטף את המקום. אני מתורגלת בזה. חזרתי על זה שוב ושוב. יחד עם המראות הנשטפים עלו תובנות.
הבנתי איך הכאב היהודי, הכאב הקולקטיבי של העם – משפיע על חיי. על חיי כולנו. יושב כמו עננה, המעמעמת את השמחה הפשוטה, היומיומית. מפגיש אותנו עם חוסר חיות. עם חידלון. איזו זכות יש לי לשמוח כשהעם שלי סבל כל כך.
במסע השני אל הצ’אקרה נכנסתי כדי לקבל תמונת מצב. לשאול מה נשמע. לבדוק אם משהו השתנה.
נפתח לי תת-מודע קולקטיבי. כמו על מסך פנימי ראיתי תמונות מתחלפות של מלחמות אינסוף. הבנתי דבר חשוב: ההזדהות שלי עם הסבל של אמא אדמה לא מסייע באמת לרפא את הפצעים. לסלוח. להבטיח עתיד טוב יותר.
ההתמקדות בכאב מחלישה, לא מניעה לפעולה. ההכרה בכך שהחיים חזקים, נמשכים על אף הכל, ושיש בהם עוצמה ויופי – היא המוטיב לעשייה ולהתחדשות.
עם התובנות בא שחרור. באה השמחה. חלפה העייפות. התחדשה החיות.
לאחר חצי שנה שלא הופיעה הווסת – אחת התופעות של טרום גיל מעבר – התחדשה גם הזרימה. חזרתי למחזור נשי סדיר. הריפוי התבטא באופן פיזי: הווסת כסמל לכוח החיים המתחדש.
אני אוהבת לצאת למסעות. אוהבת להנחות מסעות. במיוחד של נשים, שהן, מטבען מחוברות לעולם עשיר בדימויים, מסקרן, צבעוני, חי, מרפא.
כשאני נכנסת למסע אני לא יודעת מה אפגוש ואיך אצא ממנו.
אבל אני יודעת שטמון שם ריפוי. שאני משיבה לעצמי חלק שאבד ומחייה אותו . ומאחלת לעצמי שכן יירבו מסעות שכאלה, לי ולאחרים.
ועל מסעות שליוויתי – בפעם הבאה.